תוכניות להתנחלות של יהודים מחדש בנגב הופיעו כבר בשחר הציונות המדינית. התוכנית הידועה ביותר היתה "תוכנית אל- עריש". על פיה היתה צריכה לקום התיישבות יהודית רחבה באזור החוף מהעיירה אל-עריש (שזוהתה ע"י חוקרים אחדים עם סוכות התנ"כית) מזרחה והלאה בהמשך, צפונה ועובר את העיירה רפיח ואת הקו המפריד היום בין סיני לבין יתר חוף הנגב ובמקביל לקו חוף הים התיכון.
בשנת 1906 קבעו האנגלים גבול בין סיני לבין הנגב: מרפיח בצפון לטבה בדרום. גבול זה היה איפוא בין הבריטים (סיני) לבין הטורקים בארץ ישראל.
במלחמת העולם הראשונה 1914-1918 כבשו האנגלים גם את כל ארץ ישראל. ובמלחמת השחרור נכבש הנגב מידי המצרים.
בתחילת שנות ה-40, אחרי תחילת מלחמת העולם השניה, הגיעו תחילה ידיעות על התעללות הגרמנים ביהודים. אחר כך על מעשי רצח – אך איש לא תיאר לעצמו את היקף האסון שעמד להתרחש ליהדות אירופה. ההיפך, המחשבה הכללית היתה שמלחמה זו תסתיים בקרוב ולפחות מליון עד מליון וחצי יהודים יעלו לארץ וצריך לדאוג להם למגורים ולעבודה. עבודה אז – היתה חקלאות, עבודה באדמה. איש לא חשב שתהיה שואה. איש לא חשב ששישה וחצי מליון יירצחו על ידי הגרמנים.