כאשר עבר גדעון באחד הסיורים הרגליים של הפל-מח, בשנת 1948 והגיע לבית אשל, ראה ישוב יהודי זעיר, מחופר היטב. חי בתנאים כמעט אל אנושיים חלק גדול מחברי הישוב ומחיילי הפל- ים בתעלות הקשר ובעמדות אך עם מוראל גבוה ונכונות להגן על המקום. אז לא עלה על דעתו של גדעון מה שכעבור שנים מועטות ימצא במקום הזה:
הישוב שחי ברוח איתנה תחת הפגזות ירי ומיקוש - הפך לחורבה, חדרים הרוסים, חומת האבנים שהקיפה את החצר ושהיתה מחוברת לחדרים כמעט כולה הפכה ללא נראית, אבניה נגנבו כמעט כולן, חדריה ללא חלונות ודלתות, בתוך החדרים קש ושקי מלח של בדואים שהגיעו לשני שליש מגובה החדרים, כבשים ועיזים התכופפו כדי להכנס אל תוך החדרים, בחצר מצודת בית אשל ועל ידה עמדו שני אוהלי מגורים של בדואים.

בשיחה עם "דיירי" המקום התברר שאין שום סכוי לשכנע אותם לעזוב את המקום. פניה למשטרה, למנהל, למשרד הפנים, לקק"ל - לא הועילו. במשרד הפנים אמרו שהפיכת האתר לאתר לאומי אולי תאפשר פנוי המקום. ובמשטרה אמרו לי לנסות לשכנע את הבדואים - ללא הועיל.
לאחר פנייה אל מר ורדימון וסגנו מר אבי הלר - הפך המקום לאתר לאומי. גדעון פנה לחברים אחדים. ביחד הקימו אגודה לשקום בית אשל, שקבעה לעצמה להפוך את המקום לאתר חינוכי בנוי על התנדבות: דוגמא אישית של כל החברים, הסבר העבר הקרוב, חינוך לערכי הציונות ועבודה עברית.

בית אשל, הישוב היהודי בנגב הוקמה בשנת תש"ג, כאחד משלושת הישובים היהודיים בנג היהודי, על-שם האשל אותו נטע אברהם אבינו - אבי העם והאומה היהודית. סמל להאחזותנו מחדש באדמה הזאת שהובטחה לנו דרך אברהם לפני יותר מארבעת אלפים שנה. האשל ושורושיו שחדרו לאדמה - סמל להאחזותנו בה. אך גם סמל למים שהיו כה חיוניים לחיים במדבר. או כפי שאמר ידידי אליהו נואי:" כאשר חופר אדם באר הוא עושה זאת כדי למלא את צרכיו המיידיים למים ושתייה, אך כאשר אדם נוטע עץ רק כעבור שנים ייהנה מצילו.", סימן שהוא יישאר במקום, והמקום יהיה מקום מגוריו לעד.